סוף המסע מתחיל…אנו עוזבות את וראנסי המטלטלת בכל מובן, לבודגאיה שבאזור ביהר, אחד האזורים היותר עניים של הודו, נוסעות בעקבות הבודהה..
בוד גאיה השם, נגזר משמו של הבודהה, כאן אחרי תובנה עמוקה שאת השורש של הסבל בעולם יש לגלות, להבין בפנים ולא בחוץ…מחליט סידהרטה (הבודהה) לשבת מתחת לעץ ולשקוע במדיטציה.
כמו הבודהה גם אנו מנסות להבין את מקור הסבל בעולם, זהו אינו המפגש עם העוני הבלתי נתפס כפי שפגשנו גם בבודגאיה, משפחות שלמות החיות מתחת לקרטון מתקלחות ואוכלות ברחוב..הן למרבה הפלא כשמתבוננים בהם דרך המצלמה מרחוק, כשהם לא מודעים לנוכחותינו, מדגמנים חיים נורמליים מלאי ענין ואכפתיות רואים שם צחוק ואהבה, שמתחלפת מיד כאשר מבחינים בנו כארנק ונדבקים עד שננדב ליבינו אליהם…זה לא פשוט בכלל הרעיון שמעטפת ילדים עניים או נכים בעיוותים מחרידים כל הזמן מבקשים נדבות..ולכמה ניתן?
האם זה מיקרי ששם דווקא הבודהה חווה הארה ומה בדיוק הואר?מה התעורר אצלו?
המסע שלנו לווה על ידי מורתינו האהובה גלית לוין..שלכל אורך הדרך מלווה אותנו עם טקסטים של אנשים שחוו הארה שכזו..יחד אנו מעמיקות להתבונן ולחקור את הטבע של ההכרה שלנו לעומת החלק הקבוע שמתבונן בהכרה, דהיינו במחשבות, בתחושות, ברגשות ומזהה את הטבע האמיתי של כל אלה..שהוא זמני וחולף ואני בכלל יכולה להסתכל על הזמני הזה…אז אני שונה ממנו…וואוו…זו ההארה,
כשחווים את זה!!!!
המסע זימן לנו המון רגעים של הנאה שהתחלפה תדיר ברגעי קושי, לא נעים לי, לא נוח לי וכו..תמיד רצינו שהטעים והנקי לא יתחלף במלוכלך והמגעיל..רצינו שיפסיק להיות חם כל כך או מסריח..שיפסיקו צפירות הריקשות והאופנועים והמכוניות…זהו שזה לא לפי בקשתינו..המציאות או הדרך שבה אנחנו חווים את המציאות משתנה כל הזמן והאוטומט שלנו הוא לדחות את הלא נעים ולהשתוקק לאחוז בנעים …שלא יברח לנו..ואת זה הבודהה הבין! הבין שזהו מקור הסבל האנושי..הסבל, נובע מבורות, מידיעה שגויה, אשר בטעות מזהה אותנו עם ההכרה החושבת, מרגישה וחשה..אנחנו לא זה!!!
בקבוצה שלנו מתחילה נשירה, ראשונה נפרדת מאיתנו תמר שליבה נמשך להימאליה בחזרה, בבודגאיה נפרדות בת ואיילת במסע רכבת בן 20 שעות לעבר חבל רגסטאן (הרכבת מתאחרת ביציאה 15 שעות) אני טסה עם הבנות לניו דלהי ונפרדת מהן בשדה התעופה, הן ממשיכות ליום נוסף בעיר..להשלים קניות..ואז טסות חזרה הביתה.
אני ממשיכה למסע שלי בטיסה לפונה, לאשראם של אושו.
הדמעות חונקות את גרוני, להיפרד מרחם חובקת של כל הנשים האהובות האלה, אינו פשוט ומהול בהתרגשות ובמתח ממה שמחכה לי בהמשך.
בודגאיה היתה טובה אלינו, האשרם הבודהיסטי, הטיבטים המקסימים, מילאו אותנו במרחב יפה נקי צנוע ומלא חמלה.
חמלה ,זו האיכות לסכם בה את המסע בן ה 3 שבועות של 12נשים חוות, חוקרות ומגלות בתוכן חמלה לעצמן ולכל מה שהן פוגשות מסביבן.
מאחלת לכולנו לב פתוח וחומל כי אז ממילא כל השאר מסתדר.
נמסטה