ועכשיו אשתף אתכם במשהו אישי.  בשבת שעברה לאחר שבמהלך 3 שבועות של תקופת קורונה הרגשתי במצב רוח טוב ובאופטימיות…

התעוררתי בדאון רציני ובפחד שאני לגמרי לבד,הרגשתי בדידות!

תמיד אני מחפשת מה לעשות עם עצמי בשבת איך לא להרגיש לבד.

אם אין אירועים משפחתיים או חברתיים מאורגנים אני מארגנת לי משהו…והפעם לא היה לאן.

למחרת ביום ראשון היה לי שיעור בזום עם המורה שלי למיינדפולנס. (מלכה קריינר המופלאה).שיתפנו ותירגלנו תרגיל בדימיון מודרך,השאלה שלה לכל הקבוצה היתה ״מהו הפחד הקיומי של כל אחד מכם בימים אלה״. 

"בלתי נמנע כי בימים אלה מתעוררים אצל כל אחד מאיתנו אותם פחדים הטבועים בנו כבר כילדים כל מה שנחקק כאמת בתת המודע עד גיל שבע שמונה בערך".

ברגע שעצמתי את העיניים שלי הופיעה צופית הקטנה, ילדה קטנה בת שלש או ארבע מטיילת עם ההורים כמו בכל שבת ברחוב דיזינגוף בת״א, אני נועלת סנדלים קטנות עם רצועות קלועות בצבע זהב ופתאום …אני לבד!

 הלכתי לאיבוד בין כל ההמון שהיה ברחוב.,.מישהו ראה אותי מבוהלת ובוכה ונתן לי יד, יחד חיפשנו את ההורים שלי שהתיישבו כבר עם החברים בבית הקפה. 

כשראיתי אותם אני לא זוכרת שחובקתי או הורגעתי זה היה מטלטל לחוות את העדר החיבוק. 

מבינה שבעצם זה השורש של הפחד מלהישאר לבד.

כך עשרות שנים אני עוברת שבתות וחגים ומתפללת שרק לא אהיה לבד, תמיד יוזמת ומארגנת, יוצרת חברויות, מחברת בין אנשים. העיקר להיות מוקפת לא לבד.

 אתמול קמתי בבוקר והבטחתי לילדה הקטנה שבשבתזו היא לא תהיה לבד,  נצייר ביחד,נטייל ביחד, קמתי בהרגשה אחרת.

 לאות הזדהות נעלתי אפילו את כפכפי האצבע המוזהבים שלי.

אנחנו אוכלות עכשיו ארוחת בוקר, היא יושבת לידי מחייכת, שמחה, תהליך מופלא שמשפיע עלי ,מנסיון בדמיון מודרך זהו תהליך היוצר שינוי במציאות הפנימית והחיצונית שלי…תודה שהיתה לכם סבלנות לקרוא, מקדישה באהבה לכל הילדים הקטנים שבכם.

כך כותבת צופית על תהליך "טיפול בפחד הקיומי " ההרצאה המוקלטת כאן למעלה,מוזמנים להקשיב ולתרגל.